הַשִּׂמְחָה
בְּהָגוּתוֹ שֶׁל קֹהֶלֶת
עַל פִּי פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל רַב מָרְדְּכַי זֵר כָּבוֹד
בִּכְלָל רוֹאֶה קֹהֶלֶת בַּשִּׂמְחָה עֵרֶךְ חָשׁוּב לְכָל אָדָם. עַל רַעְיוֹן זֶה חוֹזֵר קֹהֶלֶת שֶׁבַע פְּעָמִים.
הַשִּׂמְחָה הָאֲמִתִּית אֵינָהּ תְּלוּיָה בְּעֹשֶׁר וּבִנְכָסִים; הִיא הִפּוּכוֹ שֶׁל עָמָל וּרְעוּת רוּחַ: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ' (ד ו), הִיא תוֹדָעָה שֶׁמַּה שֶּׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים - הוּא חֶלְקוֹ, וְאֵינוֹ מְקַנֵּא בְּחֶלְקָם שֶׁל אֲחֵרִים. אָמְנָם, גַּם תְּכוּנָה זֹאת הִיא מַתַּת אֱלֹהִים וּלְמִי שֶׁרָצָה נְתָנָהּ (ב כו; ה יח), אֲבָל הִיא תְלוּיָה גַם בְּמַעֲשָׂיו וּבְהַכְוָנָתוֹ שֶׁל הָאָדָם, אִם הוּא טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְלֹא חוֹטֵא (ב כו).
שִׂמְחָה זוֹ הִיא מַתְמֶדֶת בְּנִגּוּד לְשִׂמְחָה שֶׁל הוֹלֵלוּת (ב ב) אֲחוֹתָהּ הַתְּאוֹמָה שֶׁל הַסִּכְלוּת; שִׂמְחָה זוֹ - מְלֻוָּה תּוֹדָעָה 'כי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה (מְשַׂמֵּחַ) בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ' (ה יט), הִיא מְסֻיֶּגֶת עַל יְדֵי הַיְדִיעָה: 'כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט' (יא ט).
עַל שִׂמְחָה זֹאת אוֹמֵר קֹהֶלֶת: 'לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ' (ט ז).
תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל קֹהֶלֶת לַשְּׁאֵלָה: מַה יַּעֲשֶׂה הָאָדָם מִסְפַּר יְמֵי חַיָּיו? מִסְתַּכֶּמֶת בָּאִמְרָה: 'לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו' (ג יב); שִׂמְחַת הַלֵּב וּמַעֲשִׂים טוֹבִים - הִיא הַדֶּרֶךְ בָּהּ יָכוֹל הָאָדָם לִמְצֹא יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
סֵפֶר קֹהֶלֶת הוּא אֵפוֹא סֵפֶר מוּסָר יְהוּדִי, וְכֵן הֵבִינוּ אוֹתוֹ חז"ל שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: 'שֶׁתְּחִלָּתוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְסוֹפוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה' (שַׁבָּת ל ב).
אֶפְשָׁר לְסַכֵּם אֶת תּוֹרַת קֹהֶלֶת הֶחָכָם בְּדִבְרֵי מִיכָה הַנָּבִיא: 'הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-יהו״ה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-א״להיך'. אֵלֶּה שֶׁקֹּהֶלֶת מַבִּיעַ יְסוֹדוֹת אֵלֶּה בְּסִגְנוֹן הַחָכְמָה. א) הוּא מִתְרַעֵם עַל הֶעְדֵּר מִשְׁפָּט וְעִוְּתוּ בַּחֶבְרָה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ: 'מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע' (ג טז). ב) אָמְנָם אֵין קֹהֶלֶת מַזְכִּיר אֶת הַמִּלָּה חֶסֶד אֲבָל הוּא כוֹלְלוֹ בִּדְבָרָיו: 'אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו' (ג יב). ג) כְּנֶגֶד 'וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם ה׳', הוּא אוֹמֵר: 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל-הָאָרֶץ עַל-כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' (כְּלַפָּיו, ה א). הוּא מַשְׁלִים אֶת דְּבָרָיו בִּכְלָל גָּדוֹל: 'אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא'.
לַמְרוֹת הַמְּצִיאוּת הָעֲגוּמָה וְלַמְרוֹת נִסְיוֹנוֹתָיו וּרְאִיָּתוֹ הַמְּפֻכַּחַת אֶת הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין הָרָצוּי לְבֵין הַמָּצוּי, הֲרֵי נִשְׁאַר קֹהֶלֶת אֵיתָן בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּטּוֹב וּבַצֶּדֶק הָאֱלוֹקִי, הַבִּלְתִּי נִתְפָּס בְּשִׂכְלוֹ שֶׁל אָדָם. כִּי אֱלֹהִים הוּא מְרוֹמָם בַּשָּׁמַיִם, אֲבָל אֵינוֹ אֱ״לֹהַּ מֵרָחוֹק, אֶלָּא הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל הַפְּרָט, קוֹבֵעַ אֶת גּוֹרָלוֹ וְדָן אוֹתוֹ לְפִי הַמַּעֲשִׂים וּמַשְׁלִים לוֹ כִּגְמוּלוֹ, כְּאוֹמְרוֹ: 'וְדָע כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט'.
La Joie
dans la Pensée de Kohelet
Rav Mordehaï Zer Kavod
Selon Kohelet, la Joie est primordiale en général pour l’homme. Il revient sur cette idée à sept reprises.
La joie véritable ne dépend ni des biens ni de la richesse. Elle est à l’opposé de la peine que l’homme se donne et qui n’est que vaine poursuite de vent : « Mieux vaut une simple poignée dans le calme, que d’avoir les mains pleines en peinant et en courant après le vent » (4, 6). Cette joie vient de la conscience que ce que ELOKIM a donné à l’homme est la part qui lui revient, et il n’est pas jaloux de ce qui revient aux autres. Toutefois, cette qualité est un Don de ELOKIM : Il l’a donnée à celui qu’Il a choisi (2, 26 ; 5, 18). Mais cette qualité dépend également de ce que l’homme fait et de son orientation, s’il fait le bien devant ELOKIM et s’il ne commet pas de fautes (2, 26).
Cette joie est permanente, contrairement à la joie de la déraison (2, 2), qui est la sœur jumelle de la folie. Cette joie, qui s’accompagne de la conscience que c’est « ELOKIM Qui réjouit son cœur » (5, 19), est limitée par le fait que l’homme sait que « pour tout cela ELOKIM t’appellera en Jugement » (11, 9). Kohelet dit au sujet de cette Joie : « Va, mange dans la joie ton pain, et bois de bon cœur ton vin, car déjà ELOKIM a agréé tes actions » (9, 7).
À la question de savoir ce que l’homme doit faire tout au long des jours de sa vie, Kohelet répond en conclusion : « … se réjouir et faire le bien dans sa vie » (3, 12). Être joyeux et accomplir de bonnes actions, telle est la voie dans laquelle l’homme peut trouver un certain avantage sous le soleil.
Le livre de Kohelet est donc un livre d’éthique juive. C’est ce que nos Sages ont exprimé lorsqu’ils ont dit ‘que son commencement est rempli de Paroles de Tora et que sa fin est remplie de Paroles de Tora’ (Chabbat 30b).
Il est possible de résumer la pensée générale de Kohelet d’après les paroles du prophète Michée : « Il t’a été dit, ô mortel, ce qui est bien et ce que l’ÉTERNEL attend de toi : de faire seulement la justice, et d’aimer la bonté, et de marcher humblement en la PRÉSENCE de ton ELOKIM » (6, 8). Mais Kohelet applique ces principes dans le cadre de la Sagesse. 1) Il est outré par l’absence de justice et sa distorsion qu’il constate dans la société sous le soleil : « … à l’endroit du jugement domine l’iniquité, au siège du droit triomphe l’injustice » (3, 16). 2) À propos de « marcher humblement en la PRÉSENCE de ton ELOKIM », il dit : « … car ELOKIM est au ciel, et toi, tu es sur la terre; et donc que tes paroles soient peu nombreuses » (5, 1). Il complète son propos par le grand principe suivant : « … crains ELOKIM » (12, 13).
Malgré la sombre réalité, son expérience et sa lucidité qui révèlent l’écart entre ce qui est et ce qui devrait être, Kohelet reste attaché à sa Emouna dans le Bien et la Justice Divine qui ne peuvent être perçus par le cerveau humain, car ELOKIM réside dans le Ciel. Mais ce n’est pas un DIEU lointain : Il veille sur chacun, définit son destin, Il le juge selon ses actes et Il le rétribue selon ce qu’il mérite, comme il dit : « … et sache que ELOKIM t’appellera en Jugement pour tout cela » (11, 9).
